אחרי ייסורים של כחודש וחצי, כאבי על בצוואר שזרמו לאורך כל הזרוע עד כדי כך שהייתי מושבתת שבועיים במיטה, ושום משככי כאבים לא עזרו, הכאבים החלו להירגע אט אט עד שבוקר אחד התעוררתי והנה הכאב אינו בוער כל כך אבל היד אינה מגיבה כמעט לפקודות המוח. זרמים חשמליים ירדו לאורך כל הזרוע והרגשתי שידי קפואה וכאילו היד לעיתים מחוברת לשקע חשמל ולעיתים שוחה בגיגית עם מי קרח. היה לי ברור שמשהו רציני מתרחש.
צלצלתי לרופאה שלשמע התיאור שלי שלחה אותי לחדר מיון. נשימתי הפכה מהירה, הזעתי, חולשה השתלטה עלי וסחרחורות. זה שוב קורה, חשבתי לעצמי, התקף חרדה. המתח הנפשי, החשש, הדאגה והפחד לגורל הילדים הקטנים שלי, בעיקר כעת בימי סגר הקורונה, העצימו את החרדה. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, ולכן זיהיתי את ההרגשה. היד המשיכה להטריד, הצלחתי להשתלט על עצמי ועד מהרה נשאתי פעמיי לבית החולים. היה זה יום עמוס במיוחד במיון האורתופדי. עוד ועוד מטופלים שהצריכו טיפול דחוף בקיבוע שברים, זריקות נגד כאבים ושאר אבחונים, זרמו פנימה ובמשך שעות ארוכות מצאתי עצמי יושבת על ספסל עץ אשר הכאיב עוד יותר לזרועי ובכל פעם שהגיע תורי, הרופא אמר שהוא מצטער אבל ישנם מקרים דחופים לפני.
החרדה גברה, הזרמים, הפחד, הייתי שם לבד ללא מלווה כי בעלי היה צריך להישאר עם הילדים, החרדה התחלפה בכעס עצום ולאחר שבע שעות המתנה התפוצצתי מול כולם ואמרתי לרופא שככה לא מתנהגים למטופלים ושאני לא רק מספר ושהם אינם רואים את בני האדם הנמצאים מאחורי הכאבים. הרופא התבונן בי במבט עייף ואמר שהוא מצטער אך יש עומס, ושהוא מהבוקר לא אכל ולא שתה. החרדה התחלפה בבושה. כעבור חמש דקות קראו בשמי ונכנסתי לרופאה אחרת אשר טיפלה בי. לילה שלם נשארתי במיון לבירור, רואה את הרופא העייף חולף על פני שוב ושוב במסדרון. החרטה הפכה לאומץ, בלעתי את הבושה והצעתי להביא לו כוס קפה. הוא סירב בנימוס אבל אני סימנתי דבר אחד טוב בכל היום הזה, כי הצלחתי, ולו רק לרגע אחד, להחליף את העוינות בחיוך.