קשר נכון וטוב במשפחה בין כולנו ובמיוחד בין הורים למתבגרים צריך להיבנות על בסיס של ויתורים. כל אחד מצדו לפי הסתכלותו על החיים ומה הוא רוצה להרוויח מתוך הקשר ולמרות היותנו כולנו אגואיסטים שחושבים רק על עצמנו, בכל זאת כדי לקיים יחסים טובים בקשר טוב והדדי בין כולם צריכים לבוא מתוך ההכרה שכולנו תלויים בכולם ובכדי שלי יהיה טוב אני צריך לוודא שגם למשפחתי יהיה טוב. ההבנה הזו מובילה אותנו להכרה שאני לא מפסיד שום דבר בכך שאני לפעמים מוותר או מתפשר אלא להפך שמתוך הקשר הזה שכולם מתחשבים בכולם באופן הדדי אנו מרוויחים כולנו בגדול. רק כאשר אנו מתאימים את עצמנו זה לזה אנו יוצרים תנאים לתקשורת טובה ובונה ביננו. עד היום התרגלנו ההורים לבוא בחזית אחת מגובשת מול הילדים ולהציג גישה אחת מול הילדים. עם התפתחות האנושות אנו רואים ומודעים לכך שילד בגיל ההתבגרות שכיום מתחיל מגיל תשע בקרוב, הוא אינדיבידואל בעל מחשבה ורצון משלו בצורה הרבה יותר מובהקת ממה שהיה לפי עשור או יותר. אנו ההורים צריכים להתאים את עצמנו לדור ההולך ומתפתח ששונה מאד מאתנו הדור הקודם. הגישה צריכה להיות אני מול הילד וגם לתת לו דוגמה כזו שגם אם אמא רוצה עכשיו משהו ואני כאבא מתגמש ומראה לילד כיצד אני מתגבר על הרצון שלי לעומת הרצון של אמא, בא לקראתה למרות שאני רוצה אחרת. פעם הדוגמה הייתה אנו כהורים מול הילדים וזה שינוי תפיסתי חדש. הילד רואה שיש משהו משותף עם האבא, הוא אחד מול אחד ולא שניים מול אחד, פעם הגישה הייתה שההורים מסתירים מהילדים את הבדלי הדעות והגישות ביניהם וכלפי הילדים יוצאים בדעה אחת. כך הילד יכול להזדהות, להרגיש שייך, דוגמה כזו הוא יכול לאמץ אותה אליו. זה כמובן תלוי בגיל הילד והקשרים שיש במשפחה וכמה אנו מערבים אותם בהחלטות שלנו כהורים. כשהילדים רואים דוגמה מההורים איך הם למרות שלא מסכימים ובכל זאת פועלים יחד זה בונה בילד תבנית התנהגותית כי באופן טבעי תמיד יש ביננו דעות ורצונות שונים ומעליהם אנו מוצאים את הדרך להגיע להסכמה והשלמה זה עם זה. מוצאת הרבה חכמה בבלוג https://laitman.co.il/ עם תובנות בנושא.
מתבוננת בבנותיי המתבגרות ולא מבינה איך השתנו בן רגע. לאן נעלמו כל השנים הללו?? צביטה גדולה בלב. תמיד בייסורי מצפון שאוכלים אותי מבפנים, מה יכולתי לעשות אחרת, יותר טוב? איך לא הייתי שם מספיק בשבילם בכל אותם שנים שרצו אותי ומילה של אימא עוד הייתה מילה. והיום נכנסת לחדר ושתי בנות מקסימות שוכבות להן במיטותיהן עסוקות בטלפונים שלהן. כל אחת עם עצמה, בתוך עולמן הווירטואלי והלב בוכה. בוכה כי אפשרי אחרת, מחר נעשה את זה אחרת, נדבר, נעשה דברים ביחד, הן יספרו לי על מה מתחולל בחייהן ואני אקשיב בשקיקה רבה. אך המחר הזה כבר הפך להיום, והפער כל כך גדול בין הרצוי לגלוי. לשבת לדבר איתן היום זה כמו להתהלך בתוך שדה מוקשים, חלילה לא לשאול שאלה שאינה במקומה, או יותר מדי "חופרת" או לא בטון הנכון. רק חיבוק אחד קטן, להרגיש אתכן קרובות קרובות לתת לכן הרגשת בטחון לפני שתצאו לגמרי לג'ונגל המטורף הזה בחוץ. זה כל מה שאני מבקשת.
שתי בנות בוגרות בבית, מאתגר ללא ספק, אתגר מקסים שאין כמותו. לראות אותן גדלות והופכות לאט לאט לנשים קטנות. מתנה גדולה. והמחשבות מתרוצצות, איך אפשר לתת להן יותר? איך נותנים להן מהות, מקום של תקווה בעולמנו לגדול בו? לתת להם אינסוף אפשרויות לחיות את חייהם מתוך שמחה גדולה ואמיתית, מתוך מילוי שלא מתרוקן לאחר דקה. אבל הן לא מבינות שיכול להיות אחרת, שצריך להיות אחרת, כי גדלו כבר לתוך עולם רקוב, וזה מה שכואב כפליים. אז מה ניתן לעשות? לאן החיים כפי שהם היום יכולים עוד להוביל? ילדים מתבגרים שלנו, אוהבים אתכם עד מאד ובאמת רוצים שיהיה לכם עתיד טוב ופורה, שתגדלו להיות אנשים שמשפיעים בחברה אבל משפיעים מתוך אהבה לזולת ולא מתוך תחרות ויצר שרוצה עוד ועוד לעצמו. אני יכולה להבטיח לכם, שאעשה את כל המאמצים שברשותי להשאיר לכם עולם שכזה. עולם כמו שמתואר בבלוג https://www.michaellaitman.com/he/
