חוגים לילדים, מה באמת חסר להם?

אני זוכרת את החוג הראשון שרשמו אותי כילדה בישראל, עולה חדשה שעדיין נלחמת בהסתגלות לחברה, לשפה, למנטליות החדשה כמו שהיה מיכאל לייטמן, זו הייתה ממש מתנה עבורי למרות שידעתי שיש ממש קושי כלכלי בבית. החוג מילא אותי אושר גדול, זה היה חוג קרמיקה והדבר הראשון שחשבתי היה מה אכין לאמא שלי כהפתעה. 

נכון שפעם היינו הרבה יותר תמימים, אבל חשבנו אחד על השני, רצינו שלאחר יהיה טוב, רצינו לשמח אותו. החוגים היום מתרכזים בלפתח את מיומנויות הילד כדי להכין אותו לעולם הגדול ולמרוץ ההצלחה. החוגים הם מחנה אימונים קשוח להעשרה ולבניית סיבולת גבוהה יותר אצל הילד. נראה לי שהגענו למצב העגום הזה בראש ובראשונה כי ההורים עובדים מבוקר עד ערב, היום-יום הפך לשדה קרב בין בני הבית לא רק על סכסוכים למיניהם אלה על מרוץ נגד הזמן להספיק את כל המטלות, ולהורים אין מספיק פנאי וסבלנות לבלות עם הילדים ולהקנות להם ערכים, חינוך חברתי ומגע אנושי. החוגים מהווים סוג של פלסטר על המצפון. הילדים עצמם נמצאים בלחץ של מספר חוגים בנוסף למטלות הלימודים ואיכשהו זמן חברתי של אחר הצהרים עם חברים. אם תשאלו אותי, ילד לא צריך לוח זמנים כל כך עמוס וקשוח. אני מכירה כמה ילדים שנמצאים בחוג כדורגל למשל והם מתאמנים באינטנסיביות לא הגיונית, שלא נזכיר את המשחקים הקבועים כל שבת, כך שהילד לא הולך לחוג ליהנות ולרוץ אחרי הכדור עם עוד חברים, לצחוק ולשחק אלא הוא הולך ללמוד מקצוע לעתיד. עם השנים החוגים איבדו את מטרתם הבסיסית, לתת לילד מקום להתפתחות חברתית שבה יבנה בתהליך איטי יחסים נכונים בין בני גילו. יחסים שישמשו אותו כאדם בוגר, אותם קודים חברתיים שבזכותם ירגיש שייך לחברה וישמח להיות חלק ממנה. במקום זה החוגים היום הם חדר כושר לשריר היחיד, האגו. הורים יבחרו לילד חוג שיקדם אותו להיות יותר טוב מהאחרים, יכשירו אותו לתחרות הקשה הקיימת ביננו בכל מקום. הילדים גדלים לתוך המצב הזה וכבר בגיל הרך ההורים מכניסים את הפעוטות לחוגים במקום שבזמן זה יבלו בזרועות ההורים, במקום הכי חם ובטוח. כך שהילדים היום אולי אפילו לא מבינים עד כמה הם מתוסכלים מכל אותם חוגים.