חיסונים וערבות הדדית

החיים מזמנים לאדם סצנות ואירועים לא צפויים, בדרך כלל רוב האירועים הם כאלה שהאדם התנסה בהם קודם ואולי מכיר אחרים שעברו אירוע דומה, לכן יש בידו כלים לדעת כיצד לנהוג או לפחות הוא חושב שהוא יודע ומנסה כמיטב יכולתו. רוב האירועים שאדם חווה שייכים למעגל מצומצם של חייו וכל התנהלות שלו בהם יש לה השפעה בעיקר על הסביבה הקרובה אליו.

אירוע הקורונה הינו אירוע חריג בכל קנה מידה עבור כל אדם בארץ ובעולם. אפילו אירוע של מלחמה שיש לו השפעה על כל המדינה, אינו מגיע לסדר גודל של אי הוודאות והידע כיצד לנהוג, שהרי אנו בעלי ניסיון לצערנו בנושא זה, בעוד שהמלחמה מתרחשת במקום מוגבל ואין לה השפעה על כל חלקי האנושות.

לאור כל האמור לעיל ברור שמשבר הקורונה מחייב את האנושות ככלל וכל אדם כפרט לרכוש ידע חדש וכללי התנהגות כדי לחיות ולהתנהג במציאות החדשה. יתרה מזו, בעוד שבאירועים רבים האדם חושב תמיד כיצד לא להיפגע, במשבר הקורונה נוצרה סיטואציה שאדם צריך לחשוב גם כיצד לא לפגוע באחרים.

מציאות זו הכניסה אנשים רבים לקונפליקטים ערכיים ומוסריים, ופתחה פתח ומחלוקת לעד כמה מותר לשלטון לכפות תנאי חיים מסוימים על האוכלוסייה במצב הזה. חלק ניכר מהבעיה נוצר כתוצאה מחילוקי דעות בין מומחים על צורת ההתמודדות עם המחלה. בנוסף לכך, המגפה שבתחילתה היו הבנות שהוירוס מסוכן רק לאוכלוסיות בסיכון, הביא קבוצות גדולות של האוכלוסייה לא להתייחס לאיום של החיידק ברצינות הראויה.

מדינת ישראל הינה החלוצה בנושא חיסון האוכלוסייה, לכן רק בארץ נוצר דיון בשאלה האם חייבים לכפות על הקהל להתחסן או האם זאת בחירה של האדם הפרטי. ברור לכולם שאדם שאינו מחוסן מהווה סיכון לסביבה שלו וגם לאנשים מחוסנים.

אין ספק שהדילמה לא הייתה מתרחשת כלל או הייתה מתרחשת בממדים מינוריים, במידה והיינו מרגישים כעם אחד, מאוחד בערבות הדדית, כפי שהרגשנו תמיד במצבים של מלחמה, אבל במצב הפירוד המתרחש היום במדינה, גם נושא החיסונים הינו קטליזטור לפירוד וויכוחים. המתחסנים מסרבים לקחת חלק עם אלו שאינם מתחסנים, ואלו המסרבים להתחסן מחזיקים בנימוקים מנימוקים שונים.

המצב רק בתחילתו והוא מאד שביר. אין לדעת כיצד תראה המדינה בסיום המשבר, מה שברור שעד אז נזכה לראות לצערנו עוד הרבה חילוקי דעות, אי הסכמות במקרה הטוב, ופעולות של כפייה והדרה כנגד אלו שלא התחסנו.