קורונה – מנמר לחתול?

האם הקורונה בדרך לעבור מאיתנו, לעזוב אותנו, האם היא הופכת מנמר לחתול, כמו שמישהו בעבודה אמר שכך אומרים..? האם יהיה לזה סוף בכלל? ולמה זה בא עלינו בכלל המכה הזאת??

הרבה שאלות, הרבה תהיות, הרבה חוסר ידיעה וחוסר וודאות! ברגע אחד לפני כ4 חודשים השתנו לנו החיים!  עכשיו גיסי העביר בווטסאפ המשפחתי סרטון שבו קבוצה גדולה של גברים צופים בבית במשחק כדורגל במסך גדול, ישובים קרובים אחד לשני על כמה ספות.. זה נראה כמו סרט דמיוני נכון להיום! 

ריחוק חברתי בעולם הכושר

פתאום מרגיש מטורף שפעם אלו היו חיינו, ישבנו בסבבה קרובים אחד ליד השני בלי שום חשש! והיום.. מסכות ושמירת מרחק. פחד מכל אחד שמתקרב אלינו שבלי מסכה, כן לומר לו, לא לומר לו.. כן להתרחק יותר, לא להתרחק כי לא נעים.. כל הזמן חששות ודאגות ממי שלידנו! 

אם נחשוב על זה קצת, אז תכלס, גם לפני הקורונה אלו היו חיינו, רק בלי הסיפור של הקורונה, הגענו כבר למצבים שאי אפשר לסמוך על אף אחד, שאי אפשר לדעת מי באמת הוגן ומי משחק אותה הוגן – למשל בבעלי מקצועות חופשיים למיניהם שמזמינים הביתה. לא סומכים כבר על אף אחד.

רק שהחיים והעומס והריצה האינסופית מדבר לדבר, לא נתנה לנו רגע לעצור ולראות את זה, שכבר אין באמת יחסים קרובים בינינו, יחסים של דאגה אמיתית, רצון אמיתי לעזור, הכל נהיה אינטרסים אישיים צרים, כל אחד רק חושב על עצמו ודואג לעצמו, מקסימום דואג למשפחה הגרעינית שלו. 

בנוסף, כולנו כל הזמן שקועים במסכים הקטנים של הפלאפונים שלנו, מי מתקשר? אם מישהו מתקשר אנחנו כבר דואגים שמשהו חמור קרה. הכל דרך הודעות.. כבר שכחנו להתקשר, לדבר, לשמוע את קולו של האחר.

ואז באה הקורונה ושמה אותנו בסגר בבתים, ופתאום אנחנו מרגישים יותר שחסר לנו, חסר לנו קשר עם הקרובים אלינו, עם אנשים אחרים! להיפגש, לדבר, לחבק! אז הקורונה עוד פה ולא עוזבת. נמר, חתול, זה לא משנה, היא עוד לא עוזבת. ומתי היא תעזוב?

אולי כשנרצה לתקן .. מה לתקן? לתקן את הזאב שבנו שרוצה רק לטרוף את האחר, כמו שאומרים "אדם לאדם זאב" , שנרצה לתקן את הקשרים בינינו, את היחס שלנו לאחר!